למעשה, הועידה מהווה נקודת עצירה וחשבון נפש של התנועה כולה, עצירה של התבוננות אחורה על כל שאירע לתנועה ולחברה בשנים האחרונות...וקביעת מטרות ויעדים לשנים הבאות.

בשביל מה צריך ועידה?!

"כל מי שמחפש עבודה קלה, כל מי שאינו רוצה להתאמץ, כל מי שמעוניין בתנועה שקטה ורוגעת ללא מתח ותסיסה ,ללא עניין והתמודדות, כל מי שחושש מהחלטות מחייבות, מהצבת דרישות ותביעות, בקיצור- כל מי שרוצה לראות את בני עקיבא כאגם פסטורלי ושקט, רוגע ונינוח-

אינו רוצה ועידה.

לעומתו מי שרוצה תנועה, נהר שוטף ושוצף, מאמץ ואחריות, משימות ואתגרים, התמודדות ומתח ותסיסה רעיונית- אלה כולם ששים אלי ועידה ורואים בה אירוע בעל ערך רב בחיי התנועה.

כיוון שכולנו שייכים לאלה האחרונים ולא לראשונים הרי שכולנו צריכים ורוצים ועידה!" (יוחנן בן יעקב)

"לא אחת אנו נדרשים לשאלה האם יש הבדל בין תנועת נוער לבין בית הספר. לא אחת אנו נשאלים ושואלים האם יש צורך בתנועת נוער, או שמא מקומה במערך החינוכי לא ברור, ואולי י לבטלה מהעולם. ויותר מכך, פעמים אנו מגלים ניגודים שונים בין החינוך בתנועה במסגרת הבלתי פורמאלית, לבין החינוך בבית הספר במסגרת הפורמאלית. וז צצה ועולה, ביתר חריפות, שאלת מקומה של תנועת הנוער בכלל, ומול בית הספר בפרט.

הועידה היא התשובה. המסגרת הזו שאנו נערכים לקראתה בימים אלו, המסגרת הזו המתקיימת אחת לארבע שים היא התשובה הטובה ביותר לשאלת ההבדל בין תנועת נוער לבין בית הספר ולשאלת מקומה של תנועת נוער בכלל. צריך להכיר על מנת להבין. רק אחרי שנברר לעצמנו מהי ועידה, מהו תפקידה ומה כוחה, נוכל לענות על השאלה הנ"ל. רק לאחר בירור וליבון יסודי של כל הנ"ל נבן את עומק ההבדל בין תנועת נוער לבין בית הספר.

היכולת שלכם, חניכים ומדריכים, להשפיע על התנועה כולה, היא ההבדל המהותי בין תנועת נוער לבין בית הספר. לא בכל שנה נופלת הזדמנות כזו של ועידה המעלה לדיונים נוקבים את כל הנושאים העומדים על סדר יומנו התנועתי, הלאומי והציבורי, יהיו בעיתיים ככל שיהיו. אין אנו בורחים מהתמודדות, אנו נדרשים ונתבעים להתמודד עם כל השאלות ולתת את התשובות – יהיו קשות ככל שיהיו...

היכולת שלכם להשפיע על מהלך הדיונים, היכולת שלכם להביא את הועידה לקבל החלטות משמעותיות ברמת הפרט וברמת הכלל, בהתייחסות לעבודה פנים-תנועתית ובהתייחסות לאירועי התקופה כתנועה מחנכת, כתנועה המעצבת את אישיותו של החניך בכל מערכות החיים הפרטיים והציבוריים, היא היא הנותנת לתנועת הנוער את ייחודה ואת ערכה המיוחד מול כל מסגרות החינוך הקיימות ובתוכן בית הספר. בכך נשארת תנועת הנוער במקומה המכובד כחלק ממערכת החינוך של הנוער בישראל.

בעוד ערכה וייחודה של תנועת הנוער עולה לסדר היום, אין באפשרותנו להמשיך לפני שאנו מבררים לעצמנו מחוייבותנו המעשית לכלל ולמשימות הלאומיות והחברתיות הקוראות אותנו אל הדגל, הלכה למעשה.

"תנו יד לה´ ובואו למקדשו" (דברי הימים ב´, ל"ח) – זוהי קריאת האיחוד הראשונה של חזקיהו המלך אחרי פילוג הממלכות. עבודת המקדש ("ובואו למקדשו") במשמעותה הרחבה, עבודת המקדש כערך בפני עצמו ולאו דווקא כמקום – אינה יכולה להתבצע, אינה יכולה להתקיים, אינה יכולה להיעשות בשלמותה כשחסרה נתינת היד, כשחסרה האחדות, כשחסר האלמנט הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך" וכמוך ממש – לא רק במילים אלא גם במעשים.

התביעה הזו – "תנו יד לה´" נמשכת מאז ועד היום. גם עזרא הסופר קרא אותה קריאה מאתיים שנה לאחר קריאתו של חזקיהו, וגם אנו קוראים היום אותה קריאה שנקראה אז.

"תנו יד לה´ ובואו למקדשו" – אין צורך להאריך בצרכים הרבים של עם ישראל היום, בתקופה בה אנו חיים. כל אחד רואה את הצורך הגדול לסייע במאבק על שלמות העם והארץ, ואנו כתנועה נדרשים ונתבעים לשים כתף, לתת יד ולסייע בכל דבר שבקדושה בכל המערכות ובכל המסגרות כולם.

תנו יד – ובע"ה נעשה ונצליח".

(בנימין וורצמן, לקראת הועידה הארצית הי"ד בסימן "תנו יד")